לאחרונה פורסם שחברת “תן-ביס” נמכרה לחברה הולנדית בסכום עתק של כחצי מיליארד שקל. המסתכלים מהצד על העסקה תוהים, איך זה יכול להיות, הרי בסך הכל מדובר בכרטיס הנחות למסעדות, אז על מה כל הסיפור?

הסיפור של תן-ביס הוא גדול יותר מסתם עוד כרטיס הטבות. מדובר במודל משבש, מודל מפריע מסוג טפיל. שדומה במידת מה למודל בו משתמשת gett בענף המוניות. המפריע עושה שימוש במודל ותיק וקיים, מתיישב מעליו וניזון ממנו, ולכן הוא דומה לטפיל.

טועה מי שחושב, שכל המודלים המשבשים מגיעים מעולם הטכנולוגיה. נכון ש-gett היא אפליקציה המאפשרת הזמנה ותשלום למוניות, אך תן-ביס היא דוגמא מעניינת, שמשתמשת באותו עקרון, אך הטכנולוגיה כאן אינה העיקר.

הרעיון שמאחורי שני המקרים הוא המעניין, שכן בשני המקרים המודל המפריע, המשבש, מנקז אליו את הלקוחות באמצעות שרות מעניין ונוח שהוא מציע – האחד באמצעות אפליקציה והשני באמצעות כרטיס הנחות. בשני המקרים הופכים שני הצדדים למשוואה בידי ה”טפיל”. הלקוחות שמעוניינים לקבל הנחה, והספקים שרוצים לקבל יותר לקוחות או לחילופין פוחדים להפסיד לקוחות.

בשני המקרים מקור ההכנסה במודל זה הוא הספק, ממנו שואבים את העמלה על העסקה. ה”טפיל” הופך לצינור הזרמת הכסף ולמעשה לבעל שליטה בתזרים, ולכן יכול גם להחליט על גובה העמלה שהוא שואב מהעסקה. הספקים הופכים לשבויים והכנסתם הופכת לתלויה ב”טפיל”.

גם קיומו של הטפיל תלויה בספקים, שכן אם יהיה חמדן מדי הוא עלול למוטט או לחילופין להמריד את מקורות הכנסתו. במקרה של תן-ביס, ענף המסעדנות שברירי באופן טבעי ודורש התמחויות ניהוליות ועסקיות גבוהות, בנוסף כמובן ליכולת הקולינארית.

מודלים משבשים/מפריעים יכולים להופיע בכל זמן ובתחפושות שונות מה שהופך את הסביבה האירגונית לברורה פחות, אי הודאות האירגונית עולה ולכן אירגונים חייבים לחשב מסלול מחדש ולהערך בהתאם.