אחרי החגים יתחדש הכול

מאת: ניל”י גולדפיין 

היהודים באים

הרשתות מלאות טיעונים של בעד ונגד תכנית הסאטירה “היהודים באים” ב”כאן” 11. המקטרגים טוענים כי התוכנית מהווה פגיעה אנושה ברגשות שומרי מצוות ואילו המצדדים בעד טוענים כי התנ”ך הוא של כולנו, העם היהודי היושב בציון (ויש שיאמרו גם אילו שלא) והתייחסות מכל סוג למקורות שלנו היא זכותנו המולדת ומהווה חוליה חיה וחיונית בשרשרת הדורות.
חגי תשרי אף הם מהווים מיצג נוכח , שריר וקיים במדינת ישראל, בין אם אנחנו שומרי תורה ומצוות ובין אם אנחנו תלמידים בבית הספר, או סתם אנשים עובדים.
לפני החגים יש קיץ, בחגים יש סוג של הפוגה ואחרי החגים מתחדש הכול: תוכניות עבודה של רבעון 4, חיפושי עבודה לאילו שמחפשים וחיפושי עובדים לארגונים שלא מעוניינים לשלם לעובדים החדשים שכר חודשי בחודש בו מספר ימי העבודה האפקטיביים נע בין חמישה לעשרה.

טקסים עתיקים והצורך בסממנים פיזיים

בהיסטוריה המוקדמת של המין האנושי חגו החגים סביב שלושה צירים מרכזיים, בכל מקום על פני כדור הארץ: חגים הקשורים בעונות השנה ועבודת האדמה, חגים הקשורים בקהילה, בהיסטוריה שלה- ובערכיה וחגים הקשורים במחזור חיי הפרט, מלידה עד מוות . כול החגים היו כרוכים בטקסים אליהם התייחסה הקהילה בכובד ראש.
הטקסים עסקו בעיקר בשינוי, בטרנספורמציה, הן בחגי החקלאות (זריעה, קציר), הן בשורשי הפיכת אספסוף לעם (מעמד הר סיני, יציאת מצרים) והן בשינויים קיצוניים בחיי הפרט (לידה, מוות).
בעולם בהפרעה, חילוני וציני עד מאד, קיימת זילות של טקסים ברוב המקרים עקב כפייה דתית המבוצעת באופן שיטתי על- ידי הממסד. כך גם בישראל אנו עדים לזוגות רבים הנמנעים ממיסוד יחסיהם בטקס דתי, מהורים הבוחרים שלא למול את בניהם ולטקסי אשכבה אלטרנטיביים.
הבחירה שלא לציין אירועים חשובים בטקס הולכת, במידה רבה מאד, נגד טבע האדם.
בהיסטוריה של העם היהודי קיימים מיתוסים רבים המספרים על קושי, בשלבי התפתחות השונים, להכיל אירועים מופשטים, ורצון לא הגיוני בעליל להיאחז בגורמים פיסיים על מנת להבין ולהגדיר את עצמינו “עם ככל העמים”.
כך אנחנו. המין האנושי. מוגבל לחמשת חושיו וזקוק למסגרות, סמלים וטקסים.

אילוצים וחוקים ככלי הנעה

קשה לנו להחליט על שינוי וקשה לנו עוד יותר לבצע אותו. חברה טובה סיפרה לי פעם כי הצלחתה הפנומנאלית להרזות נובעת מהעובדה שתמיד כשהחליטה לפצוח בדיאטה התחילה אותה מיידית ולא “אחרי שבת”. אולם רוב האנשים המספרים על חוויית התמודדות טובה עם הפחתת משקל מייחסים את ההצלחה לאירוע טקסי בחייהם כגון חתונה, או טקס שקילה בפני קהל תומך.
אנו זקוקים לטקסים, זמנים סימבוליים, למסגרות ולאילוצים. בקורסי קבלת החלטות המשפט הראשון שמשתפים המדריכים הוא כי הדבר הכי חשוב שיש ללמוד בנוגע לתהליכי קבלת החלטות הוא שהאדם הסביר שונא לקבל החלטות ומקבל אותן רק כשאין לו ברירה והוא עם “הגב לקיר”.
כך גם בקריירה שלנו. יש דברים בעבודה שאנחנו שונאים לעשות ועושים רק במסגרת טקסים או עיתוי על לוח השנה. לדוגמא: תכניות עבודה, הגשת דוחות מס, או שיחה עם רשויות.
רובינו, בחיינו האישיים והמקצועיים, חיים את השגרה, זזים ממנה רק כשאין לנו ברירה ובוחרים להתמודד עם מטלות קשות בדחייתן עד לקו האדום או אפילו אחריו.
אם כן, בעולם בהפרעה כאשר רובינו עושים את המוטל עלינו במסגרות וכאשר לרובינו אין מסגרות התומכות בטרנספורמציה אישית או במחשבות על אחת כזו, מה ניתן לעשות על מנת שלא לתת למציאות לטלטל אותנו במערבולת קורונאית, או אחרת, אלא לעמוד על רגלינו אנו ובאופן יזום לחשוב שינוי, או להוציא אל הפועל שינוי? במקצוע, במקום עבודה, באופן הדיור, או בזוגיות שכבר אינה משרתת אותנו?

דחיינות

דוחים לאחרי החגים.
רוב האנשים העובדים בעולם התעסוקה שלנו אינם מסורתיים, או דתיים. אולם בישראל, החל מאמצע חודש אוגוסט, יש “באויר” תחושת מסמוס, והמשפט הכי שכיח הוא: “לא כדאי להתחיל כרגע. נחכה לאחרי החגים”. “אין טעם להתחיל ולהפסיק באמצע, נתניע אחרי החגים”.
אולם, כאמור, אנשים וארגונים (המורכבים באופן מפתיע מ…אנשים) שונאים לקבל החלטות. ואם יש אפשרות לדחות החלטות , השמחה גדולה. “אתחיל דיאטה-אחרי החגים”, “אחזור לחדר הכושר-אחרי החגים”, “ברור שאני צריך ללכת לפסיכולוג, אבל למה להתחיל תהליך עכשיו, אתחיל אחרי החגים”.
בארגונים רבים הרעיון דומה: “קיצוצים אחרי החגים, הרי לא אנושי לפטר דווקא עכשיו” ,”כניסה לתהליכי טרנספורמציה, תוכניות היברידיות להדרכה, כניסה לתהליך מיחשוב – “אחרי החגים”.
מחד, עד “אחרי החגים” יש עוד המון זמן, מאידך הכול נופל במסגרת האנושי והנורמאלי. הנושא הוא האיזון העדין בין אופי האדם, דחייני ושונא שינוי, לצורך לקבל החלטות אישיות וארגוניות לא נעימות ולהוציא אותן לפועל באופן שישרת את האדם, או הארגון.

אבנים יציבות להליכה בתוך הנהר

“שם המשחק” בעולם בהפרעה הוא כאוס וטרנספורמציה. המשפט של דארווין: “לא החזקים שורדים אלא אילו המסתגלים במהירות לשינוי” הפך למטבע לשון שחוקה. יחד עם זאת אנשי מקצוע ומנהלים טובים מקדשים טקסים קטנים המסייעים להם לשמור על שגרה אפקטיבית. יש המתחילים את הבוקר עם קפה ועיתון, יש כאלה שרואים בכל ערב חדשות ויש כאלה שמכורים לרכיבה על אופניים גם אם באותו יום חזרו הביתה ב21:00 ולא ראו את הילדים.
גם בארגונים רבים מקודש “מחזור חיי התכנון”. בתוך התוהו והצורך להתאים את ההתנהגות לשווקים משתנים, “טקס” הכנת תקציב ותכניות עבודה לשנת העבודה הבאה שומר על איזון התוהו באלמנטים של סדר ובתוך כך שומר על האיזון.בלטינית קוראים לזה:”אקוויליבריום”- שיווי משקל דינאמי, האיזון העדין הנדרש בין הכאוס הקיים – ואף מתעצם השנה עקב הקורונה והמצב הפוליטי השברירי במדינת ישראל, לסדר הנחוץ על מנת לתת לאנשים תחושה של שליטה ומסגרת תיפקוד.
הטקסים שומרים עלינו. בדת, במסורת, בארגון. הם מהווים עוגני ודאות ויציבות בעולם משתנה, הם מכריחים אותנו לעצור מהfast forward של החיים ולהתבונן. לשהות. לחשוב. הם שומרים עלינו יותר ממה שאנחנו שומרים עליהם.
אז בעבר הייתה לנו דת ששמרה עלינו, הייתה לנו מסורת, בעולם הארגוני מכריחים אותנו להשתתף בטקסים שאולי לא אלוהים המציא אבל בטח משאבי אנוש או המנכ”ל.
אבל מי שומר עלינו, בכל מה שקשור לנו עצמינו?

לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב

בעת העתיקה כאשר בית המקדש היה קיים וקורבנות למירוק חטאים הובאו למקדש כסדרם, היה ברור כי יש טקס בין ראש השנה ליום הכיפורים בו כל אחת ואחד מאיתנו בוחן את עצמו ואלוהים יושב שם מעל עם מאזניים. בתקופת הביניים הזו מתפללים יותר, עושים חשבון נפש ומבקשים סליחה מאלוהים ואדם.
במדינת ישראל העייפה והמזיעה יש בכל זאת בין ראש השנה ליום כיפור, משהו שמשמר את המסורת העתיקה. בארגונים דברים נעשים לאט יותר, אנשים “מגשרים” ונוטלים חופשות ארוכות. משהו “מתארגן” לשנה הבאה, זו היהודית, אפילו שלרובינו השנה “האמיתית” מתחילה בינואר.
ואם כבר האנרגיה באוויר, אולי ניתן לנו, בני האדם הפשוטים, האופציה “לרכב על הגל” ולעשות תכניות אישיות, אמיתיות וכנות, למה אנחנו רוצים לשנות “אחרי החגים” ולתכנן, ולהירשם ובאמת…באמת…אבל באמת(!) לעשות דברים שלא עשינו קודם.
להתחיל דיאטה, ללכת לחדר כושר, להירשם ללימודים שתמיד רצינו, או לסגור ביומן כמה ימים שיוצאים בהם מוקדם והולכים לטייל בים, או סתם לבלות עם הילדים.
הטבע האנושי מחייב טקסים, אנחנו זקוקים למהויות פיסיות כחלק ממהותינו. התרבות היהודית שמה לנו על היומן זמן לחשבונות נפש ואת ראש השנה להתחלות חדשות. הינה- יש גורם חיצוני אותו ניתן לרתום לעיצוב תכניות עבודה לשינוי והתחדשות. במישור האישי, במישור העבודה. לחשוב. לשהות. להחליט.

פחד ואהבה

אנשים באים לדברים מתוך אחת משתי הנחות יסוד: פחד או אהבה. בחירות נכונות באות כאשר הן נעשות מאהבה. אהבה לעצמי, לזולת, לארגון, לקהילה, או מפחד. פחד מפני עצמי, מפני הזולת, הארגון או הקהילה.
עונות השנה מתחלפות עכשיו למרות שעדיין חם ומזיע. ראש השנה הינו התחלה חדשה שנקבעה עבורנו לפני אלפי שנים. “עשרת ימי תשובה” נותנים את המסגרת החיצונית לחשבונות נפש. לנו נותר רק לעשות בכל אלה שימוש טקסי , אולם לזכור לקבל החלטות, אישיות וארגוניות, לא מתוך פחד. רק מתוך אהבה.